אני זוכרת את היום הזה כאילו היה אתמול. נולדתי בברית המועצות – מדינה של פועלים, קומוניזם והעיקר חסרת לאום ודת. היתכן? למדתי בבית ספר עם לימודי אנגלית מוגברים. כל ילדי מנהלי המפעלים, דיפלומטים ועוד מאותו הסגנון למדו בו. היו לנו בכיתה תלמידים בני לאומים שונים: וויטנאמי, צ'כי, רוסים, אוקראינים, גרוזיני, מולדובני, גרמניה ואני יהודייה. איך ידעתי זאת? הרי המדינה היא אמורה להיות חסרת לאום? והנה עובדה קרה על המדינה הנאורה הזאת: ביומן מורה בו היו רשומים פרטי כל התלמידים הייתה שורה מיוחדת עם הכותרת " לאום".
מדוע? אין לי מושג, אבל כך זה היה. ואיך נודע לי על כך? כי יום אחד אנחנו, תלמידי כיתה ד' שובבים וסקרנים החלטנו להציץ ליומן המורה שלנו. בדקנו איפה כל אחד גר, איפה ההורים עובדים אבל הכי עניין את כולם זהו מהו הלאום של כל אחת ואחד. שמי היה באמצע הרשימה וציפיתי שאולי המורה תיכנס לכיתה ואף אחד לא יידע שאני יהודייה. אבל זה לא קרה, בזריזות מדהימה בני כיתתי הגיעו גם אל שמי ואז שמעתי את שמי ומישהו אמר שאני יהודייה. הרגשתי שהלחיים נשרפות לי, כאילו עשיתי משהו רע. פתאום נהיה שקט והאוויר נהיה כבד כל כך, שלא הצלחתי להסדיר את נשמתי. ואז מישהו אמר, שהמורה מתקרבת לכיתה וכולם רצו לשבת במקומותיהם.
גם אני התיישבתי במקומי אבל משהו הרגיש לי שונה, כאילו לעולם לא יחזור למקומו. עד אותו רגע שם בכיתה, לא ממש סבלתי מיחס שונה או רע אבל עדיין לא הרגשתי שאני יכולה להיות שלמה וגאה במי שאני. לא נתקלתי בגילויי האנטישמיות ישירים כלפי אך עדיין הרגשתי אשמה, חסרת מנוח, ברגע שנשאלתי מהו הלאום שלי. האמת, ההרגשה הזאת, הייתה טבועה עמוק בתוכי.
במשך דורות שלמים יהודים סבלו מגילויי שנאה כלפיהם: בספרד דרך האינקוויזיציה, ברוסיה וחוקי הצאר, בצרפת הנאורה במשפט דרייפוס, בפוגרומים באוקראינה וגליציה וגולת הכותרת – השואה שהתחוללה במאה הקודמת. תמיד הגיע שלב שבו היהודים הפכו לשעיר לעזאזל. לצד אמנציפציה ושוויון זכויות, חקיקה המגבילה את היהודים, חופש מעבר וכו' לצד פריחה כלכלית רדיפות ושנאה. מה גורם לאנטישמיות להרים את ראשה כל פעם מחדש, אפילו היום בעולם המתקדם והמפותח? אולי זה נמצא בנו בכלל? אולי זה משהו בתוכנו שבא ומכוון אותנו כל פעם מחדש, משנה את הכיוון שאליו אנו מתקדמים? כמו מושכות המכוונות את הסוסים בכיוון הנכון. כמה עוד נצטרך לסבול כדי להבין מהי מטרה לקיומינו? לפחות אני עם בני ברוך, מנסים לזרז את התהליך ולקצר את הסבל.