חייבת לציין שעד כה לא גיליתי כל עניין בנושא כי מושג אין לי בו, אצלי בכפר אין מצלמות הבטחה.
אין אפילו חשמל.
כמו שצריך, הבוקר המשכתי בכל זאת לקרוא את המאמרים,
ופתאום נפל האסימון.
עברתי, שוב ושוב על המאמרים ומצאתי את הניצוץ שהבזיק בי ונתן לי "השראה". ופתאום,
"בראתי יצר רע
והוספתי לו תורת תבלין".
לפני שנים רבות מאוד הקמנו בהמון השתדלות ואהבה את הכפר שלנו מאדמה בתולה, רחוק רחוק מכל מקום ישוב.
"עיר מקלט" כמו שכבר נאמר על פניו. לא היינו פושעים, אבל "בראתי יצר רע", תמיד קיים ותמיד
עומד במבחן, יותר נכון לומר, נכשל.
לא תמיד התוספת המאוחרת נכנסת לתמונה כי הפריים כבר מלא וגדוש באגו, פרי ידינו להתפאר.
ובכן, למרות המיסתור, המחבוא שלנו, היו מידי פעם
מצליחות להגיע מספר מכוניות
(הדרכים לא היו סלולות והאמת צריך היה סוג של אומץ וסקרנות גדולה על מנת להגיע
לכפר).
10 בתים קטנים, רחוקים איש מרעהו, מה שנתן תחושה של אני ובשבילי נברא העולם ואין מקום יותר לאף אחד.
שרק יעזו להתקרב. שילכו לקרוא את https://www.michaellaitman.com/he/ במקום זה.
היו מוצאים אותנו עסוקים בתינוקות רבים, בלי תנאים. לא פלא שהבאים היו סקרנים, נכנסים לבתים לעיתים נדירות, כי גם לנו היו מצלמות מסוג משובח שנקראו רע או אגו מפה עד להודעה חדשה.
כשהיו פוגשים את מייק בשדה ושואלים אותו (משפט קבוע) "אתה יכול לספר לנו בחמש דקות איך הוקם המקום הזה??"
בזה הרגע אני נזכרת במשפט דומה, אמנם, להבדיל הרבה הבדלות, כלומר "הסבר לי את התורה כולה על רגל אחת".
חחח! למייק בכלל לא היה איכפת. היה עוצר ממלאכתו ומתחיל להסביר באריכות יתר
את כל התורה כולה על שתי הרגלים וגם את מה שעדין לא רואים,
ואני רותחת אש וגופרית מבפנים.
למה?
כי מפריעים לי! אני החשובה!
לא מתפנה אל פשוטי העם חסרי הגבולות הפולשים לתוך הפרטיות הקדושה ש ל י.
כשהייתי מטיחה כל זאת בפני מייק, אישי החרוץ, שיד כל בו,
ענה לי: "פעם כשהיכרתי אותך היית הרבה יותר סימפטית, חביבה אוהבת אדם".
"טעית בגדול!" עניתי בזעם, "אתה האמריקני לא מבין פה את הלך הרוחות הישראלי, הם ימצצו את
דמך ולא ירפו, חסרי גבולות תרבות ומשמעת".
את השעור שלי קיבלתי כבר אחרי מספר שנים של שימוש בלשוני המשתלחת, אני ולשוני הנחשית, שאין שניה לה ("בראתי אותך בלי תבלינים") בוקר אחד, 10 שנים אחרי, עברו חברי הטובים, האהובים, אהובים אהובים,
שכרו בינתיים בית שנבנה ממש קרוב אלי יחסית,
ואני יצאתי עם כוס קפה ביד לפגוש את האהובה לחצות את השביל ו…
עוצר לפני אוטובוס רחב מימדים ואני, כדרכי, לשוני כבר שלוחה, לשון נחש הצפע שלי. מזל, מודה עד היום לאל שהיציל אותי, מהאוטבוס ירדה אשה ומיד אמרה לי: "סליחה אנחנו אלמנות של צנחנים אם יש לך קצת זמן נשמח אם תוכלי לספר לנו קצת על המקום המיוחד במינו הזה".
למחרת עפתי למשתלה הקרובה וקניתי את כל התבלינים בעולם. שתלתי מסביב הבית, קרוב קרוב, על מנת שריחם הטוב יזכיר לי את כל התורה על שתי הרגלים.
שם, על כל מצלמות הבטחה
שתכסה אך ורק באהבה